הפוסט הפעם יעסוק בהגנות של שתי המעפילות לגמר, כשנפתח עם זו של גולדן סטייט שמחזיקה ביתרון הביתיות, ואחר כך נעבור לכמה שחקנים ששיפרו את מעמדם במהלך הגמרים האזוריים.

1. ההגנה של גולדן סטייט.

נפתח עם סטטיסטיקות, כשהעונה תתחלק ל-3 חלקים מבחינתם – החלק הראשון הוא עד ה-9/1, התקופה בתחילת העונה בה הם היו עם ההגנה הכי טובה בליגה, החלק השני הוא יתר העונה הסדירה והחלק השלישי הוא הפלייאוף. ה-9/1 הוא התאריך שנבחר בגלל שזה היה המשחק הראשון של קליי תומפסון מאז 2019 והאחרון של דריימונד גרין לחודשיים הבאים.

אפשר לראות שבחצי הראשון של העונה גולדן סטייט החזיקו בהגנה הכי טובה בליגה, כשאפשר לומר שההגנה שלהם הייתה טובה בהכל – גם הורידו את היריבות לאחוזים מאוד נמוכים מכל הטווחים וגם כפו עליהן הרבה איבודים. לעומת זאת, בחלק השני של העונה, ואחריו גם בפלייאוף, הווריורס שמרו על ההגנה על הצבע בצמרת של הליגה, אבל מיעטו לכפות איבודים ואפשרו ליריבות יותר מחוץ לקשת, בעיקר בפלייאוף.

ככל שהעונה התקדמה, וביתר שאת בפלייאוף, הווריורס בחרו לאפשר ליריבות יותר מבטים מחוץ לקשת על מנת לשמור על ההגנה הטובה בפנים. כתוצאה מכך, כמות הזריקות הפנויות של היריבות מבחוץ עלתה, וכך גם האחוזים שלהם, אך לאורך כל העונה, גם בתקופות ששחקנים רבים נעדרו בגלל פציעות, היריבות התקשו להגיע לזריקות נוחות ל-2 נקודות, גם מהצבע וגם מחצי מרחק.

אם נשווה שוב בין 3 חלקי העונה השונים, אז היריבות עלו מ-15.2 שלשות פנויות לחלוטין (כלומר, שהשומר הקרוב ביותר במרחק של 6 פיט ומעלה) ב-37.4% בחלק הראשון של העונה ל-16.1 ב-37% בחצי השני של העונה ו-19.1 שלשות פנויות ב-38.6%. לעומת זאת, גולדן סטייט הגבילו את היריבות ל-49.5 זריקות ל-2 ב-49.7% בחצי הראשון של העונה, 51.5 זריקות ב-51.8% בחצי השני של העונה ו-47.9 זריקות ב-50.3% בפלייאוף, ככה שההגנה בתוך הקשת שומרת על יציבות.

בכל אחת מהסדרות המערביות היה לגולדן סטייט משחק אחד של ירידת מתח – 3 משחקי חוץ ביתרון 3- 0 על דנבר ודאלאס ויתרון 3- 1 על ממפיס, בהם הם ספגו 126, 134 ו-119 נקודות בהתאמה. לכן, נציג עכשיו את הנתונים של גולדן סטייט בפלייאוף אם מתעלמים מאותם 3 משחקים, מאחר ובהנחה הסבירה שסדרת הגמר תהיה קשה יותר עבורם אנחנו לא נראה ירידת מתח דומה:

רייטינג הגנתי – 107.1 (4), נקודות יריבות – 105.1 (6), ריבאונד – 46.2 (2), ריבאונד יריבות – 40.4 (7), אסיסטים יריבות – 21.8 (6), איבודים יריבות – 12.8 (13), חטיפות – 6.5 (11), חסימות – 5.4 (5), אחוזי שדה יריבות – 42.6% (2), אחוזי שלשות יריבות – 34.3% (6), אחוזי עונשין יריבות – 76.3% (4), אחוז אפקטיבי יריבות – 50.2% (3), טרו שוטינג יריבות – 54% (3). כלומר, ההגנה של גולדן סטייט התמודדה עם סגנון משחק שונה והתקפי יותר ביחס לבוסטון, אבל עשתה זאת בכבוד ובהצלחה, גם אם מעט פחותה מזו של הסלטיקס.

2. ההגנה של בוסטון.

גם כאן, נפתח עם סטטיסטיקות שיחצו את העונה ל-2 חלקים, אך הפעם קו המשווה יהיה ה-31/12/2021, אז ניצחון של בוסטון על פיניקס החל את הריצה שלהם שהביאה אותם משיפולי הטבלה אל המקום ה-2 במזרח, וכעת גם אל הופעה ראשונה בגמר מאז 2010.

רבות דובר על השינוי של הסלטיקס בערך בנקודת החצי של העונה הסדירה, וגם אני התייחסתי לכך בפוסט קודם כאן, ואפשר לראות שההגנה שמרה על רוב המספרים הטובים מהתקופה הטובה בחצי השני של העונה, בו הסלטיקס הצליחו לבנות לעצמם זהות ושיטה ברורים. כתוצאה מכך, בתחומים מסוימים הם קפצו לטופ של הליגה, ואילו בתחומים אחרים, כמו כפיית איבודים, סחיטת עבירות וקצב משחק, הם נמצאים בתחתית הליגה מבחירה.

אחד מתחומי השיפור המשמעותיים ביותר של בוסטון בחצי השני של העונה הסדירה, ובעקבותיו גם בפלייאוף, הוא בתחום ההגנה על השלשות. בחצי הראשון של העונה הם אפשרו ליריבות 17.6 שלשות פנויות לחלוטין, אותן הן קלעו ב-38.1%, ועוד 14.6 שלשות פנויות (מרחק של 4-6 פיט מהשומר הקרוב ביותר) ב-32.2%. הנתונים האלה ירדו ל-17 שלשות פנויות לחלוטין ב-36.6% ו-13.9 שלשות ב-31.4% בחצי השני של העונה, ובעיקר ל-12.5 שלשות פנויות לחלוטין ב-39.6% בלבד בפלייאוף, יחד עם עוד 12.3 שלשות פנויות ב-26.1%.

כלומר, ההגנה של בוסטון מצליחה לצמצם את כמות השלשות הנוחות של היריבות, תוך כדי שמירה על הצבע די אטום. כתוצאה מכך, היריבות לוקחות רק 30.9 שלשות למשחק בפלייאוף, וזה כשהיריבות גם מגיעות ל-49.8% בלבד ל-2 נקודות לאורך הפלייאוף. ההגנה של בוסטון הגיעה לשיאה בסדרה נגד מילווקי, כשהיא מצליחה להוריד את הבאקס לרייטינג התקפי נמוך ביותר של 99.7 בלבד, אבל זו רק דוגמה מתוך ריצה הגנתית נהדרת של הסלטיקס.

נקודת החולשה העיקרית של ההגנה של בוסטון, אם מחפשים כזאת, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו, זה נושא הריבאונד. ב-2 הסדרות האחרונות היריבות הצליחו לייצר מעט יתרון שם, בעיקר בגלל שהן החטיאו יותר, אבל היו גם מקרים בהן מילווקי ומיאמי הצליחו קצת לייצר נקודות כתוצאה מריבאונד התקפה והתקפות מעבר כתוצאה מריבאונד הגנה. זה ומיעוט איבודים של היריבות גורמים לכך שהסלטיקס לפעמים מקבלים פחות זריקות לסל, ולפעמים זה משמעותי.

3. תגליות הגמרים האזוריים.

המונח תגליות הוא לא בהכרח המדויק ביותר, מכיוון שהשחקנים שיוזכרו כאן היו מוכרים גם קודם לכן, אבל כל אחד מהם שדרג את מעמדו ואת היכולת האישית שלו במהלך הגמרים האזוריים, וכל אחד מהם יקווה לקבל הזדמנות דומה גם בגמר.

קוון לוני – במקרה של לוני זה כולל גם את משחק 6 נגד ממפיס, בו הוא לקח 22 ריבאונדים, אבל לאורך הסדרה נגד דאלאס הוא המשיך ביכולת הנהדרת בשני צידי המגרש, ובתמורה זכה למקום בחמישייה וגם ל-28 דקות למשחק בסדרה, הרבה מעבר לצפוי, כש"הרכב המוות" של סטף, פול, קליי, וויגינס וגרין קיבל 24 דקות מצטברות בלבד בסדרה. מבחינה אישית הוא רשם 10.6 נקודות וריבאונדים ב-70.6% מהשדה ו-3 אסיסטים על 0.6 איבודים לאורך הסדרה.

מוזס מודי – מודי נשלף על ידי סטיב קר ברבע האחרון של משחק 2, ומאז הוא קיבל מקום של קבע ברוטציה. לשיא האישי הוא הגיע ב-2 המשחקים האחרונים, בהם הוא קלע 8.5 נקודות ב-60% מהשדה ו-75% לשלוש, כשבסדרה הזאת הוא מקבל לראשונה דקות שלא ב"זמן זבל" של סיום משחקים.

דריק וויט – וויט קיבל דקות משמעותיות לאורך כל התקופה שלו בבוסטון, אבל מעמדו התחזק משמעותית במשחקים 4-6 של גמר המזרח, בהם הוא קלע 16.3 נקודות ב-47.2% מהשדה, 29.4% לשלוש ו-54.2% אפקטיבי, יחד עם 4 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים, 2.7 חטיפות וחסימה למשחק. מעבר למספרים, וויט נראה בשלבים לא מעטים כמו השחקן שיודע הכי טוב להרגיע את העניינים עם החלטות חכמות ולנצל, לפרקים טוב יותר מסמארט, את ההגנה שמתמקדת באחרים.